יום ראשון, 18 באוקטובר 2009

סיפורי הבגרות של סבא שמייקה












מעשיות מהקיבוץ

בחופש הגדול שנת 1952 הגיעה סבא עם חבריו בני ה- 16 מהתנועה למחנה עבודה באורים.
חבריו בתנועה סודרו לעבוד בהוצאת הבצל, משימה כלל לא קלה ,בשל אדמת הלס
.
הנערים נעבקו עם הבצלים תחת השמש הקופחת, חלק מהבצלים נעקרו, אך חלק נותרו באדמה
.
ולכן הם נעלצו לחפור בעקבי נעליהם כדי להוציאם
.
משעיפו מפעילות זו הציעה סבא : "בצל שלא יווצא נחסה באדמה שלא יראו
! "
חברי הקיבוץ היו מרוצים מהספק העבודה ולא הבינו שהנערים הערימו עליהם
.
שנה לאחר ציכן הייתה שמה ברוכה בגשמים

והבצל שניצאר תמון באדמה צמח והעניב שפע יבול, ששובק במחיר טוב
.



סבא רווק צעיר בעל בלורית בלונדינית היה חבר של בת הגרעין ניצה.
באחד מערבי שבת באו הוריה לבקר בקיבוץ
.
חברי הגרעין החליטו לצאת להרפתקה עם המכונית של הוריה
,
אך שכחו לקחת בחשבון שיש להם עסק עם שמייקה "גונב מכוניות מוסמך
".
באישון לילה יצאו החברה במכונית לסיבוב באזור
.
משגילו הוריה של ניצה, ניקרא שמייקה לסייע בתפיסתם
.
הוא ארב להם בכניסה לקיבוץ , פתח את דלת המכונית ולתדהמתם תפס את מקום הנהג
.
הוא נסע הרחק מהקיבוץ והודיע להם שעליהם לרדת מהרכב ולחזור ברגל
.
חווית אותו לילה : גניבת המכונית ועושה המעלף מסופר עד היום במפגשי הגרעין
.





סיפור מהחיים : מפי אריה שחר/מורגנשטרן :

שמייקה מעולם לא סיים קורס צניחה, ולכן גם לא קבל כנפי צנחן, אבל במבצע סיני,

הצטרף ליחידתו בנחל המוצנח, והתפלח למטוס( כמו בימי ילדותו לקולנוע הקייצי) וכך צנח בצניחה מבצעית מבלי שסיים קורס צניחה, כשקבלו חיילי הנחל המוצנח

במחנה בילו ,רקע אדום בעבור הצניחה המבצעית,

היה שמייקה החייל הראשון והיחיד בצהל שענד רקע אדום בלי כנפי צניחה.....



סבא חקלאימתוך כתבה בעתון "מעריב", יום חמישי, כ"ג אדר א' תשל"ח, (2.3.78)"

אנשי קיבוץ אורים, ששדותיו נמצאים על גבול 'קו הבצורת' בנגב" / שלמה גבעון..."חקלאי הנגב זרעו השנה כ-400 אלף דונם חיטה. עוד לפני שנים קבעו משרדי החקלאות והאוצר את "קו הבצורת".מי שזורע צפונה מ"קו הבצורת", זכאי לפיצויים בשנה שחונה, בתנאי שתוכרז כשנת בצורת. מי שזורע דרומהמ"קו הבצורת", עושה זאת על אחריותו.מסתבר, ש"קו הבצורת" חוצה את שדות משק אורים. 'לך ותדע, איפה לזרועואיפה לא' – אומר שמעיה שלף, מרכז ענף השדה בקיבוץ אורים.שמעיה נפצע במלחמת-ההתשה, בעיצומו של קרב ארטילרי כבד עם המצרים, באיזור מוצב המזח. קטעו לו רגל, אךהוא מתפקד ככל האדם. לרשותו עומדת מכונית "וולבו" אדומה, עם מכשיר אלחוט, והוא "חורש" את שדות הקיבוץמבוקר עד ערב, נותן הנחיות, מפקח על ביצוע עבודות השדה, מורה היכן צריך להשקות ולאן יש להעביר את הצינורותלהשקייה הבאה.הוא לקח אותנו לשטחי הפלחה של הקיבוץ, והראה לנו את השדות, שלא יניבו השנה יבולים. בדרך הוא אומר: 'כואב הלב לראות את התבואה נמקה מחוסר מים. זה לא עניין של פיצויים. מה זה פיצויים. הם מכסים לנו,במקרה הטוב ביותר, את הוצאות הייצור. אנחנו רוצים לקצור, ולראות את פרי עמלנו. זה מרגיז ומדכא. אמרתי לחבר'ה,שאסור לנו, כחקלאים בנגב, לסמוך על גשמים. אנחנו צריכים לזרוע רק שטחים, שניתנים להשקייה. אם לא יתנו לנו מים מהצפון, נקדח בארות ונשקה את השדות'. ..