מלחמת רחוב ד' נגד רחוב א'
מסיפורי החיים בקריה או מלחמת הרחובות סיפור מאת בונצ'יק
מלחמת העולם פרצה ב-1939.
מלחמת רחוב ד' נגד רחוב א' פרצה ב-1943.
המלחמה שלנו באה כשאנו כבר רוויים במושגים על כיבושים ונסיגות, חיילים וצבאות, וניצחונות וכישלונות,
ואסטרטגיה בגרוש שקלטנו מדיוני המבוגרים. ולכן כשבא טיוכקה (הוא משה טייכמן) מלך הרחוב (יליד 1932)
לעומת חייליו ילידי 1934-5,והודיע שאנו במלחמה עם רחוב א'. זה ניראה לנו טבעי לגמרי. כל העולם במלחמה,
ולמה שיגרע חלקנו?. ומה גם שעל דבר המלך ומועצתו אין מערערים. ראשית לכל היה עלינו לבצר את ממלכתנו,
שהייתה גבעת חול, ששכנה היכן שניצב היום בית נגלר. וגבהה כ-3 מטר. כאן באה לעזרינו מסורת הצבא
, הבריטי שממנה היו שאובים מושגינו. חיל הרגלים נלחם מחפירות. את החפירות חופר חיל החפרים, שהוא
חיל בעל רמת אימון נמוכה, ותפקידו לחפור, ולמלא תפקידים תומכי לחימה. את הלחימה עושים גייסות אחרים.
דרך אגב, חיל החפרים, היה היעוד של רוב מתגייסי הישוב באותם הימים. שמייקה הוא שמעיהו שולדנפרי שהיה
צעיר מאתנו (יליד 1936) אבל רצה לשחק אתנו, הגדולים, נאלץ להיכנע לגורלו ולתנאינו, והסכים להיות חיל החפרים.
בשעה שאנו עסקנו באימונים (זריקת אבנים וגושי עפר) עמל שמייקה בחפירת עמדות בראש הגבעה, שהייתה
עבודה סיזיפית לכשעצמה. שמייקה חפר, והחול גלש בחזרה כל הזמן. שמייקה עמל, ואנו התאמנו, והכנו מגינים
מפחי דלק של חברת של, שהיו מקובלים אצל הבריטים. הגיע היום הגדול שעליו החליט טיוכקה . הוא הודיע
לרחוב א' שאנו מוכנים, ואנו ניצבנו בעמדות, בהמתנה. השמועה עשתה לה כנפיים, וסקרנים רבים קרבו ובאו
לצפות . אחרי הכול לא כל יום אפשר לצפות במלחמה ממש כאן בחצר האחורית. כשהחל הקרב והאבנים
התעופפו, קרה מה שקורה בדרך כלל. הלוחמים ששמרו מרחק, לא נפגעו, אולם מוטלה
קיסילביץ מרחוב ב' שהיה אחד הסקרנים נפגע מאבן במצחו ופינה את עצמו לקופת חולים, כשדם זב ממצחו.
כעבור כשעה חזר מוטלה כשתחבושת לבנה וגדולה, מעטרת את מצחו, ונקמה בלבבו. הוא הצטרף לתוקפים
ומבלי שים לב למטר האבנים התקדם במעלה הגבעה. המחזה היה נורא הוד. מוטלה מטפס במעלה הגבעה,
כשכל לוחמי רח' א' מאחוריו, מצחו מעוטר בתחבושת לבנה ועל פניו הבעת נחישות מוחלטת. כולנו קפאנו
כולנו קפאנו במקומנו, מוקסמים מהמראה. האבנים הפסיקו להתעופף, כולם השתתקו, ורק מוטלה ומזדנביו
המשיכו להתקדם. כשהם הגיעו מספיק קרוב, התעשתנו, זרקנו את המגינים, וברחנו במעלה רח' ד'. פתחנו
בריצה פראית שהסתיימה רק ליד בית הדואר על הכביש הראשי, מול קופת החולים. רק שם נרגענו מעט,
משהסתובבנו אחורה ונוכחנו שאיש אינו רודף אחרינו. האמהות שיצאו לראות על מה המהומה ברחוב, ראו
אותנואותנו נסים בבהלה, ורצו אחרינו כדי להחזיר את יוצאי חלציהן הביתה. כולן מצאו את מבוקשן חוץ מאימא
של שמייקה. הסתבר שהיות והוא לא לחם, הוא גם לא ראה חובה לעצמו לברוח, ונישאר לראות את בני רח' א
מתנפלים על הגבעה, ומכלים את זעמם בהריסת הביצורים שהוא כה עמל עליהם. ברוב ייאושו הסתובב שמייקה והלך
.הביתה, בעוד אמו מתרוצצת בהיסטריה ומחפשת אחר פרי בטנה
תבנית נוף מולדתי
שמייקה, תבנית נוף מולדתי./ כתבו "הילדים" לבית סְלֶפּ (השכנים של סבא)
מדֵי דברנו בשמייקה, קמה לנגד עינינו קרית-חיים.
הנה רחוב ד' מס' 7 של משפחת שולדנפריי ובית מס' 9 של משפחתנו, סלפ, (ס' שווא, ל' סגול, פ' דגושה).
גדר לא מפרידה בין הבתים. בחצר מסתובב שמייקה הילד המנומש, שמפיל חיתתו על קטנים וגדולים
במעשי הקונדס שלו. ידידות מופלאה נרקמה בינו ובין אבא אברהם ז"ל – "סלפ" – כפי שכינה אותו שמייקה.
מגיל אפס עמד לצידו של אבא ועזר במלאכת הבנאות. סחב קרשים, שלף מסמרים. אבא נפעם מכוחו של
"שְמָיוק", כך כינה אותו, לעבוד בטורייה כבדה ולחפור גומות סביב עצי הפרי."שְמָיוק" הפך במשפחתנו לכינוי
לכל ילד שובב, חזק ופעלתן.
אבא הרכיב את שמייקה על האופניים ותוך-כדי, רגלו הקטנה הסתבכה בסיכים של הגלגל ונפגעה. כעבור שנים
רבות, כשבאנו לבקרו בביה"ח בבאר שבע, לאחר שנפצע במלחמת ההתשה ואִבּד רגל, שמייקה קבל את פנינו
בקריאות שמחה: "זה לא הרגל של סלפ".
שמייקה – תבנית נוף מולדתי: העבודה היא חיינו – וזו לא רק סיסמא. עבודה עצמית, חריצות, התנדבות,
אהבת הזולת. חייכן עם קריצה. כששרה יצחקי (רח' ד' מס' 8) בקשה מרותי ומדני ללכת לקניות בצרכנייה
והם סרבו, היתה פונה לשמייקה והוא תמיד נענה ברצון.
יחסי השכנוּת הטובים היו בבחינת ערך עליון. עזרה הדדית. חיים כמשפחה. אמא, אסתר, תפרה לשמייקה את
המכנסיים-עם-חנות הראשונים. מכנסיים קצרות. "הנה אני רואה אותו, שתי ידיים בכיסים והוא מסתובב בין
השכנים ברוב גאווה ואושר" מספרת שרהלה. לקראת ה"בר-מצווה" הוא לומד את ההפטרה ומדי ערב שמייקה
נכנס אלינו הביתה ומשמיע לאבא, אברהם, בבטחון ובעוצמה, בניגון "קצת-על-יד" את "נחמו נחמו עמי יאמר אלוהיכם".
מנגינה, שנקלטה אצל כולנו ומלווה אותנו מאז, ולא רק ב"שַבָּת נחמו".המנגינה הזו הפכה ל"אות-דרישת-שלום
משולדנפריי" כמו השריקה של התנועה...
כתב ב-2002
מסיפורי החיים בקריה או מלחמת הרחובות סיפור מאת בונצ'יק
מלחמת העולם פרצה ב-1939.
מלחמת רחוב ד' נגד רחוב א' פרצה ב-1943.
המלחמה שלנו באה כשאנו כבר רוויים במושגים על כיבושים ונסיגות, חיילים וצבאות, וניצחונות וכישלונות,
ואסטרטגיה בגרוש שקלטנו מדיוני המבוגרים. ולכן כשבא טיוכקה (הוא משה טייכמן) מלך הרחוב (יליד 1932)
לעומת חייליו ילידי 1934-5,והודיע שאנו במלחמה עם רחוב א'. זה ניראה לנו טבעי לגמרי. כל העולם במלחמה,
ולמה שיגרע חלקנו?. ומה גם שעל דבר המלך ומועצתו אין מערערים. ראשית לכל היה עלינו לבצר את ממלכתנו,
שהייתה גבעת חול, ששכנה היכן שניצב היום בית נגלר. וגבהה כ-3 מטר. כאן באה לעזרינו מסורת הצבא
, הבריטי שממנה היו שאובים מושגינו. חיל הרגלים נלחם מחפירות. את החפירות חופר חיל החפרים, שהוא
חיל בעל רמת אימון נמוכה, ותפקידו לחפור, ולמלא תפקידים תומכי לחימה. את הלחימה עושים גייסות אחרים.
דרך אגב, חיל החפרים, היה היעוד של רוב מתגייסי הישוב באותם הימים. שמייקה הוא שמעיהו שולדנפרי שהיה
צעיר מאתנו (יליד 1936) אבל רצה לשחק אתנו, הגדולים, נאלץ להיכנע לגורלו ולתנאינו, והסכים להיות חיל החפרים.
בשעה שאנו עסקנו באימונים (זריקת אבנים וגושי עפר) עמל שמייקה בחפירת עמדות בראש הגבעה, שהייתה
עבודה סיזיפית לכשעצמה. שמייקה חפר, והחול גלש בחזרה כל הזמן. שמייקה עמל, ואנו התאמנו, והכנו מגינים
מפחי דלק של חברת של, שהיו מקובלים אצל הבריטים. הגיע היום הגדול שעליו החליט טיוכקה . הוא הודיע
לרחוב א' שאנו מוכנים, ואנו ניצבנו בעמדות, בהמתנה. השמועה עשתה לה כנפיים, וסקרנים רבים קרבו ובאו
לצפות . אחרי הכול לא כל יום אפשר לצפות במלחמה ממש כאן בחצר האחורית. כשהחל הקרב והאבנים
התעופפו, קרה מה שקורה בדרך כלל. הלוחמים ששמרו מרחק, לא נפגעו, אולם מוטלה
קיסילביץ מרחוב ב' שהיה אחד הסקרנים נפגע מאבן במצחו ופינה את עצמו לקופת חולים, כשדם זב ממצחו.
כעבור כשעה חזר מוטלה כשתחבושת לבנה וגדולה, מעטרת את מצחו, ונקמה בלבבו. הוא הצטרף לתוקפים
ומבלי שים לב למטר האבנים התקדם במעלה הגבעה. המחזה היה נורא הוד. מוטלה מטפס במעלה הגבעה,
כשכל לוחמי רח' א' מאחוריו, מצחו מעוטר בתחבושת לבנה ועל פניו הבעת נחישות מוחלטת. כולנו קפאנו
כולנו קפאנו במקומנו, מוקסמים מהמראה. האבנים הפסיקו להתעופף, כולם השתתקו, ורק מוטלה ומזדנביו
המשיכו להתקדם. כשהם הגיעו מספיק קרוב, התעשתנו, זרקנו את המגינים, וברחנו במעלה רח' ד'. פתחנו
בריצה פראית שהסתיימה רק ליד בית הדואר על הכביש הראשי, מול קופת החולים. רק שם נרגענו מעט,
משהסתובבנו אחורה ונוכחנו שאיש אינו רודף אחרינו. האמהות שיצאו לראות על מה המהומה ברחוב, ראו
אותנואותנו נסים בבהלה, ורצו אחרינו כדי להחזיר את יוצאי חלציהן הביתה. כולן מצאו את מבוקשן חוץ מאימא
של שמייקה. הסתבר שהיות והוא לא לחם, הוא גם לא ראה חובה לעצמו לברוח, ונישאר לראות את בני רח' א
מתנפלים על הגבעה, ומכלים את זעמם בהריסת הביצורים שהוא כה עמל עליהם. ברוב ייאושו הסתובב שמייקה והלך
.הביתה, בעוד אמו מתרוצצת בהיסטריה ומחפשת אחר פרי בטנה
תבנית נוף מולדתי
שמייקה, תבנית נוף מולדתי./ כתבו "הילדים" לבית סְלֶפּ (השכנים של סבא)
מדֵי דברנו בשמייקה, קמה לנגד עינינו קרית-חיים.
הנה רחוב ד' מס' 7 של משפחת שולדנפריי ובית מס' 9 של משפחתנו, סלפ, (ס' שווא, ל' סגול, פ' דגושה).
גדר לא מפרידה בין הבתים. בחצר מסתובב שמייקה הילד המנומש, שמפיל חיתתו על קטנים וגדולים
במעשי הקונדס שלו. ידידות מופלאה נרקמה בינו ובין אבא אברהם ז"ל – "סלפ" – כפי שכינה אותו שמייקה.
מגיל אפס עמד לצידו של אבא ועזר במלאכת הבנאות. סחב קרשים, שלף מסמרים. אבא נפעם מכוחו של
"שְמָיוק", כך כינה אותו, לעבוד בטורייה כבדה ולחפור גומות סביב עצי הפרי."שְמָיוק" הפך במשפחתנו לכינוי
לכל ילד שובב, חזק ופעלתן.
אבא הרכיב את שמייקה על האופניים ותוך-כדי, רגלו הקטנה הסתבכה בסיכים של הגלגל ונפגעה. כעבור שנים
רבות, כשבאנו לבקרו בביה"ח בבאר שבע, לאחר שנפצע במלחמת ההתשה ואִבּד רגל, שמייקה קבל את פנינו
בקריאות שמחה: "זה לא הרגל של סלפ".
שמייקה – תבנית נוף מולדתי: העבודה היא חיינו – וזו לא רק סיסמא. עבודה עצמית, חריצות, התנדבות,
אהבת הזולת. חייכן עם קריצה. כששרה יצחקי (רח' ד' מס' 8) בקשה מרותי ומדני ללכת לקניות בצרכנייה
והם סרבו, היתה פונה לשמייקה והוא תמיד נענה ברצון.
יחסי השכנוּת הטובים היו בבחינת ערך עליון. עזרה הדדית. חיים כמשפחה. אמא, אסתר, תפרה לשמייקה את
המכנסיים-עם-חנות הראשונים. מכנסיים קצרות. "הנה אני רואה אותו, שתי ידיים בכיסים והוא מסתובב בין
השכנים ברוב גאווה ואושר" מספרת שרהלה. לקראת ה"בר-מצווה" הוא לומד את ההפטרה ומדי ערב שמייקה
נכנס אלינו הביתה ומשמיע לאבא, אברהם, בבטחון ובעוצמה, בניגון "קצת-על-יד" את "נחמו נחמו עמי יאמר אלוהיכם".
מנגינה, שנקלטה אצל כולנו ומלווה אותנו מאז, ולא רק ב"שַבָּת נחמו".המנגינה הזו הפכה ל"אות-דרישת-שלום
משולדנפריי" כמו השריקה של התנועה...
כתב ב-2002
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה