מסלול חיי סבא שמייקה

View מסלול חיי סבא שמיקה שלף in a larger map

קורות חייו של סבא שמייקה

סבא שמייקה נולד ב 17 ליולי 1936, בבית החולים בתר בחיפה.
בתעודת הזהות, הופיע שמו כשמעיהו שולדנפרי (פרושו חף מחובות בגרמנית),
איך חבריו כינו אותו בשם שמייקה.
לאחר נישואיו, שינה את שם משפחתו לשלף Shelef (שארית החיטה בשדא לאחר הקציר).
סבא שמייקה נולד בקירית חיים רחוב הנוטר 7. זו הייתה קיריה של פועלים,וכל משפחה יתגוררה בבית עם דונם אדמה.
סביב הבית גידלו גינת עזר של ירקות, ולול קטן לביצים.
סביב הבית היו חולות וים.
הם שימשו כמגרש המשחקים.
בגיל 6 עלה סבא לבית הספר, שהיה בקרבת הבית.
בכיתה ה' הצטרף לתנועת הנוער גורדוניה.
במשך השבוע יתקימו בקן כשלוש פעולות כל פעולה החלה בשירים והיסתיימה בריקודים.
בחופשים יצאו לטיולים ומחנות עבודה.
עם סיום בית הספר העממי , השלים את לימודיו בבית הספר המקצועי במגמת מסגרות ומכונאות.
לאחר מיכן היתגייס לצבא,
בני קריית-חיים שהתחנכו בתנועה, ראו עתידם בהתישבות חלוצית ויתגייסו לנח"ל.(נוער חלוצי לוחם)
בשנת 56 הגיעו להשלמה באורים ומאז ועד יום מותו היה שותף לבניית המשק.
בשנת 61 נישא סבא לשבתא תרצה ונולדו להם 3 ילדים (רונן אורי ואילת אימי).
בשנת 69 יצא סבא למילואים ונפגע מפגז מצרי .
בעקבות הפציעה קטעו הרופאים את אחת מרגליו.
למרות הפציע סבא החליט להמשיך ולחיות חיים מלאים .
ולסבתא ולו נולדו עוד שני ילדים (גיל ואחיקם).
והוא ניהל לעורך שנים את ענף השדא.
עיקר עיסוכו במשק היה בפיתוח החקלאות .
לדוגמא : הוא פיתח את ההשקייה בשדות ורישת 12,000 דונם.
סבא שמייקה לא למד והתמחה בחקלאות במוסדות להשכלה גבוהה.
את השכלתו החקלאית , רכש תוך מחקר והתנסות בשטח.
שנתקל בבעיה שאל אנשי ממקצוע וקרא מחקרים, עד השעות הקנות של הלילה.
הוא ידע להסיק מסקנות ופיתח תאוריות חדשות.
במידה ונחשל, דחף אותו הכישלון להמשיך ולחקור.

סיפורי ילדות של סבא שמייקה

מלחמת רחוב ד' נגד רחוב א'

מסיפורי החיים בקריה או מלחמת הרחובות סיפור מאת בונצ'יק
מלחמת העולם פרצה ב-1939.
מלחמת רחוב ד' נגד רחוב א' פרצה ב-1943.
המלחמה שלנו באה כשאנו כבר רוויים במושגים על כיבושים ונסיגות, חיילים וצבאות, וניצחונות וכישלונות,
ואסטרטגיה בגרוש שקלטנו מדיוני המבוגרים. ולכן כשבא טיוכקה (הוא משה טייכמן) מלך הרחוב (יליד 1932)
לעומת חייליו ילידי 1934-5,והודיע שאנו במלחמה עם רחוב א'. זה ניראה לנו טבעי לגמרי. כל העולם במלחמה,
ולמה שיגרע חלקנו?. ומה גם שעל דבר המלך ומועצתו אין מערערים. ראשית לכל היה עלינו לבצר את ממלכתנו,
שהייתה גבעת חול, ששכנה היכן שניצב היום בית נגלר. וגבהה כ-3 מטר. כאן באה לעזרינו מסורת הצבא
, הבריטי שממנה היו שאובים מושגינו. חיל הרגלים נלחם מחפירות. את החפירות חופר חיל החפרים, שהוא
חיל בעל רמת אימון נמוכה, ותפקידו לחפור, ולמלא תפקידים תומכי לחימה. את הלחימה עושים גייסות אחרים.
דרך אגב, חיל החפרים, היה היעוד של רוב מתגייסי הישוב באותם הימים. שמייקה הוא שמעיהו שולדנפרי שהיה
צעיר מאתנו (יליד 1936) אבל רצה לשחק אתנו, הגדולים, נאלץ להיכנע לגורלו ולתנאינו, והסכים להיות חיל החפרים.
בשעה שאנו עסקנו באימונים (זריקת אבנים וגושי עפר) עמל שמייקה בחפירת עמדות בראש הגבעה, שהייתה
עבודה סיזיפית לכשעצמה. שמייקה חפר, והחול גלש בחזרה כל הזמן. שמייקה עמל, ואנו התאמנו, והכנו מגינים
מפחי דלק של חברת של, שהיו מקובלים אצל הבריטים. הגיע היום הגדול שעליו החליט טיוכקה . הוא הודיע
לרחוב א' שאנו מוכנים, ואנו ניצבנו בעמדות, בהמתנה. השמועה עשתה לה כנפיים, וסקרנים רבים קרבו ובאו
לצפות . אחרי הכול לא כל יום אפשר לצפות במלחמה ממש כאן בחצר האחורית. כשהחל הקרב והאבנים
התעופפו, קרה מה שקורה בדרך כלל. הלוחמים ששמרו מרחק, לא נפגעו, אולם מוטלה
קיסילביץ מרחוב ב' שהיה אחד הסקרנים נפגע מאבן במצחו ופינה את עצמו לקופת חולים, כשדם זב ממצחו.
כעבור כשעה חזר מוטלה כשתחבושת לבנה וגדולה, מעטרת את מצחו, ונקמה בלבבו. הוא הצטרף לתוקפים
ומבלי שים לב למטר האבנים התקדם במעלה הגבעה. המחזה היה נורא הוד. מוטלה מטפס במעלה הגבעה,
כשכל לוחמי רח' א' מאחוריו, מצחו מעוטר בתחבושת לבנה ועל פניו הבעת נחישות מוחלטת. כולנו קפאנו
כולנו קפאנו במקומנו, מוקסמים מהמראה. האבנים הפסיקו להתעופף, כולם השתתקו, ורק מוטלה ומזדנביו
המשיכו להתקדם. כשהם הגיעו מספיק קרוב, התעשתנו, זרקנו את המגינים, וברחנו במעלה רח' ד'. פתחנו
בריצה פראית שהסתיימה רק ליד בית הדואר על הכביש הראשי, מול קופת החולים. רק שם נרגענו מעט,
משהסתובבנו אחורה ונוכחנו שאיש אינו רודף אחרינו. האמהות שיצאו לראות על מה המהומה ברחוב, ראו
אותנואותנו נסים בבהלה, ורצו אחרינו כדי להחזיר את יוצאי חלציהן הביתה. כולן מצאו את מבוקשן חוץ מאימא
של שמייקה. הסתבר שהיות והוא לא לחם, הוא גם לא ראה חובה לעצמו לברוח, ונישאר לראות את בני רח' א
מתנפלים על הגבעה, ומכלים את זעמם בהריסת הביצורים שהוא כה עמל עליהם. ברוב ייאושו הסתובב שמייקה והלך
.הביתה, בעוד אמו מתרוצצת בהיסטריה ומחפשת אחר פרי בטנה




תבנית נוף מולדתי


שמייקה, תבנית נוף מולדתי./ כתבו "הילדים" לבית סְלֶפּ (השכנים של סבא)
מדֵי דברנו בשמייקה, קמה לנגד עינינו קרית-חיים.
הנה רחוב ד' מס' 7 של משפחת שולדנפריי ובית מס' 9 של משפחתנו, סלפ, (ס' שווא, ל' סגול, פ' דגושה).
גדר לא מפרידה בין הבתים. בחצר מסתובב שמייקה הילד המנומש, שמפיל חיתתו על קטנים וגדולים
במעשי הקונדס שלו. ידידות מופלאה נרקמה בינו ובין אבא אברהם ז"ל – "סלפ" – כפי שכינה אותו שמייקה.
מגיל אפס עמד לצידו של אבא ועזר במלאכת הבנאות. סחב קרשים, שלף מסמרים. אבא נפעם מכוחו של
"שְמָיוק", כך כינה אותו, לעבוד בטורייה כבדה ולחפור גומות סביב עצי הפרי."שְמָיוק" הפך במשפחתנו לכינוי
לכל ילד שובב, חזק ופעלתן.
אבא הרכיב את שמייקה על האופניים ותוך-כדי, רגלו הקטנה הסתבכה בסיכים של הגלגל ונפגעה. כעבור שנים
רבות, כשבאנו לבקרו בביה"ח בבאר שבע, לאחר שנפצע במלחמת ההתשה ואִבּד רגל, שמייקה קבל את פנינו
בקריאות שמחה: "זה לא הרגל של סלפ".
שמייקה – תבנית נוף מולדתי: העבודה היא חיינו – וזו לא רק סיסמא. עבודה עצמית, חריצות, התנדבות,
אהבת הזולת. חייכן עם קריצה. כששרה יצחקי (רח' ד' מס' 8) בקשה מרותי ומדני ללכת לקניות בצרכנייה
והם סרבו, היתה פונה לשמייקה והוא תמיד נענה ברצון.
יחסי השכנוּת הטובים היו בבחינת ערך עליון. עזרה הדדית. חיים כמשפחה. אמא, אסתר, תפרה לשמייקה את
המכנסיים-עם-חנות הראשונים. מכנסיים קצרות. "הנה אני רואה אותו, שתי ידיים בכיסים והוא מסתובב בין
השכנים ברוב גאווה ואושר" מספרת שרהלה. לקראת ה"בר-מצווה" הוא לומד את ההפטרה ומדי ערב שמייקה
נכנס אלינו הביתה ומשמיע לאבא, אברהם, בבטחון ובעוצמה, בניגון "קצת-על-יד" את "נחמו נחמו עמי יאמר אלוהיכם".
מנגינה, שנקלטה אצל כולנו ומלווה אותנו מאז, ולא רק ב"שַבָּת נחמו".המנגינה הזו הפכה ל"אות-דרישת-שלום
משולדנפריי" כמו השריקה של התנועה...
כתב ב-2002

סבא וסבתא נפגשים..♥♥♥

הכל החל כאשר סבתא הגיע לקיבוץ אורים לתקופת ניסיון כגננת שכירה.
אז היה הקיבוץ מקום מרוחק באמצע המדבר .
סבתא נסעה באוטובוס בשמש הקופחת עד........ לאורים.
כאשר נכנסה לחדר האוכל הופנו לעברה כל המבטים.
וכמו כל ההתחלות היה עליה להסתגל לאוכל הדל ולאנשים החדשים.
כאשר סיימה סבתא את תקופת הניסייון ובקשה לנסוע להוריה, חלף סבא בשער הקיבוץ עם חברו.
באותו הרגע נשבע שסבתא תהיה לאשתו.
לאחר שסבתא התקבלה סופית לעבודה וחזרה לקיבוץ,
הציעה עדה (חברת קיבוץ ותיקה) ששמייקה ילוו את סבתא ויסיע לה להיקלט בחברה.
סבא לקח את התפקיד ברצינות רבה, ואף עזר לה במטלות הגן.
לאחר כחודשיים הזמין אותה לטיול והציע לה נישואין.
סבתא דחתה את ההצעה, אך לאחר שנה שסבא עמד על דעתו והציעה לה נישואין שנית.
סבתא קיבלה את הצעתו .
והם באו בברית הנישואין בחתונה צנועה בקיבוץ.

סיפורי הבגרות של סבא שמייקה

מעשיות מהקיבוץ

בחופש הגדול שנת 1952 הגיעה סבא עם חבריו בני ה- 16 מהתנועה למחנה עבודה באורים.
חבריו בתנועה סודרו לעבוד בהוצאת הבצל, משימה כלל לא קלה ,בשל אדמת הלס .
הנערים נעבקו עם הבצלים תחת השמש הקופחת, חלק מהבצלים נעקרו, אך חלק נותרו באדמה.
ולכן הם נעלצו לחפור בעקבי נעליהם כדי להוציאם.
משעיפו מפעילות זו הציעה סבא : "בצל שלא יווצא נחסה באדמה שלא יראו! "
חברי הקיבוץ היו מרוצים מהספק העבודה ולא הבינו שהנערים הערימו עליהם.
שנה לאחר ציכן הייתה שמה ברוכה בגשמים
והבצל שניצאר תמון באדמה צמח והעניב שפע יבול, ששובק במחיר טוב.



סבא רווק צעיר בעל בלורית בלונדינית היה חבר של בת הגרעין ניצה.
באחד מערבי שבת באו הוריה לבקר בקיבוץ.
חברי הגרעין החליטו לצאת להרפתקה עם המכונית של הוריה,
אך שכחו לקחת בחשבון שיש להם עסק עם שמייקה "גונב מכוניות מוסמך".
באישון לילה יצאו החברה במכונית לסיבוב באזור.
משגילו הוריה של ניצה, ניקרא שמייקה לסייע בתפיסתם.
הוא ארב להם בכניסה לקיבוץ , פתח את דלת המכונית ולתדהמתם תפס את מקום הנהג.
הוא נסע הרחק מהקיבוץ והודיע להם שעליהם לרדת מהרכב ולחזור ברגל.
חווית אותו לילה : גניבת המכונית ועושה המעלף מסופר עד היום במפגשי הגרעין.

סיפור מהחיים : מפי אריה שחר/מורגנשטרן :

שמייקה מעולם לא סיים קורס צניחה, ולכן גם לא קבל כנפי צנחן, אבל במבצע סיני,

הצטרף ליחידתו בנחל המוצנח, והתפלח למטוס( כמו בימי ילדותו לקולנוע הקייצי) וכך צנח בצניחה מבצעית מבלי שסיים קורס צניחה, כשקבלו חיילי הנחל המוצנח

במחנה בילו ,רקע אדום בעבור הצניחה המבצעית,

היה שמייקה החייל הראשון והיחיד בצהל שענד רקע אדום בלי כנפי צניחה.....

סבא חקלאימתוך כתבה בעתון "מעריב", יום חמישי, כ"ג אדר א' תשל"ח, (2.3.78)"

אנשי קיבוץ אורים, ששדותיו נמצאים על גבול 'קו הבצורת' בנגב" / שלמה גבעון..."חקלאי הנגב זרעו השנה כ-400 אלף דונם חיטה. עוד לפני שנים קבעו משרדי החקלאות והאוצר את "קו הבצורת".מי שזורע צפונה מ"קו הבצורת", זכאי לפיצויים בשנה שחונה, בתנאי שתוכרז כשנת בצורת. מי שזורע דרומהמ"קו הבצורת", עושה זאת על אחריותו.מסתבר, ש"קו הבצורת" חוצה את שדות משק אורים. 'לך ותדע, איפה לזרועואיפה לא' – אומר שמעיה שלף, מרכז ענף השדה בקיבוץ אורים.שמעיה נפצע במלחמת-ההתשה, בעיצומו של קרב ארטילרי כבד עם המצרים, באיזור מוצב המזח. קטעו לו רגל, אךהוא מתפקד ככל האדם. לרשותו עומדת מכונית "וולבו" אדומה, עם מכשיר אלחוט, והוא "חורש" את שדות הקיבוץמבוקר עד ערב, נותן הנחיות, מפקח על ביצוע עבודות השדה, מורה היכן צריך להשקות ולאן יש להעביר את הצינורותלהשקייה הבאה.הוא לקח אותנו לשטחי הפלחה של הקיבוץ, והראה לנו את השדות, שלא יניבו השנה יבולים. בדרך הוא אומר: 'כואב הלב לראות את התבואה נמקה מחוסר מים. זה לא עניין של פיצויים. מה זה פיצויים. הם מכסים לנו,במקרה הטוב ביותר, את הוצאות הייצור. אנחנו רוצים לקצור, ולראות את פרי עמלנו. זה מרגיז ומדכא. אמרתי לחבר'ה,שאסור לנו, כחקלאים בנגב, לסמוך על גשמים. אנחנו צריכים לזרוע רק שטחים, שניתנים להשקייה. אם לא יתנו לנו מים מהצפון, נקדח בארות ונשקה את השדות'. ..

התחבבים של סבא שמייקה

סבא שמיקה היה בעל הובים רבים.
הבעיה הייתה שהכל החל בקטן והסתיים בגדול!
פעם רונן (אח של אמא ) הביא יונה הביתה וסבא הפך זואת לשוובח יונים גדול
ואפילו זכה בתחרויות. (ראה כתבה )

מאקווריום דגים קטן פתח סבא עסק לריבוי דגי סקלר,
שרק הוא פיצח את סוג רביתם.
את הדגיפ גידל במיכלים בתוך מקלט.
מאחר והצלחת הגידול הייתה תלויה במים חמים,
הוא התחבר למינור המים החמים של הקיבוץ.
וכך באופן מפתיע חסרו מים חמים לשכנים שגרו ליד המקלט!


עוד בצעירותו רכש סבא סוסה בשם צילה לרונן בנו.
וכך באופן לא מפתיע נדבק יום אחד גם בהובי הסוסים.
את אורוות הסוסים הקטנה בקיבוץ הפך לחוות סוסים גדולה ופעילה.
עד היום ממשיך אותו בנו אחיקם (דודי )
ובכל הזדמנות אפשרית אני נוסעת לקיבוץ מטפלת ורוכבת על הסוסים.

סיכום...

לאחר החיים הארוכים והמופלאים האלה
סבא שמייקה נפטר בגיל 65 בעקבות מחלת הסרטן.
שבה נילחם במשך חצי שנה .
סבא אף פעם לא עיבד תקווה .
ואפילו שרגלו ניקרתה היה נוסע על אופניו ולזכרו הוכן
פסל זיכרון ליד ביתו -